פתרונות חדשניים לגיל השלישי

קופסה ממוחשבת לחלוקת כדורים ותרופות, מכשיר להלבשת מכנסיים ומערכת מצוקה לחירשים אילמים. אלו חלק מהפתרונות היצירתיים שפותחו במסגרת ‘האקתון הזהב’ – טכנולוגיות למען בני ובנות הגיל השלישי, לשיפור איכות חייהם. 

המכללה, בשיתוף אשכול בית הכרם, ארגון ג’וינט-אשל והמכללה האקדמית תל חי, ערכו את ‘האקתון הזהב’- האקתון ייעודי למען הגיל השלישי, במטרה למצוא ולפתח טכנולוגיות שיסייעו לאוכלוסייה המבוגרת ויקלו על חיי היומיום שלהם. ההאקתון, שהתקיים במפגשים פנים אל פנים, לראשונה מאז פרוץ מגפת הקורונה, התמקד השנה בשלושה תחומים: בריאות ושיקום מרחוק כמו ניטור מדדים, אימוץ טכנולוגיות ותמיכה מרחוק לחירשים אילמים קשישים; התמודדות עם מגבלות ניידות במרחב הביתי ובמרחב הציבורי; פיתוח טכנולוגיות שיתמכו ויקלו את תהליך ההזדקנות, כמו עידוד לקידום אורח חיים בריא, הפגת בדידות ושימור תפקוד פיזי וקוגניטיבי. כ-120 סטודנטים מהמכללה התכנסו במשך שלושה ימים, עבדו לצד יזמים ואנשי מקצוע ונפגשו עם אוכלוסיית היעד, כדי להכיר מקרוב את צרכיהם ולהגות עבורם פתרונות. 

בסיום ההאקתון הוצגו תוצריו בפני צוות השופטים שכלל את פרופ’ אריה מהרשק, נשיא המכללה, אחיאב גולן, מנכ”ל המכללה, רונית עובדיה, מנכ”לית אשכול בית הכרם, אופיר בן-נתן, מנהל טכנולוגיות בשירות הזיקנה בג’וינט-אשל ואת פרופ’ אלי גימון, יו”ר המרכז ליזמות במכללה האקדמית תל-חי.

בפרס הראשון על סך 10,000 ₪, זכה צוות “הגלולה הטובה” של אבישג פרדקין, עמית אגסי ותום גנז מהמחלקה להנדסת תעשייה וניהול ואת עמנואל אלקובי מהמחלקה להנדסת תוכנה. הצוות פיתח קופסה לאחסון תרופות, המתחברת לאפליקציה ומשחררת את הגלולות בזמנים שהוגדרו מראש. בפרס השני על סך 5,000 ₪ זכה צוות DressUp של אמיר ברבור מהמחלקה להנדסת תעשייה וניהול, ואת גל עמר, דורין בארי, יצחק אפריימוב ורומן גורי מהמחלקה להנדסת תוכנה. קבוצה זו פיתחה מכשיר, המאפשר לבישת מכנסיים באופן קל ונח יותר לקשישים. בפרס השלישי על סך 3,000 ₪ זכה צוות SOS – Sounds of Silence של דניאל דוד בלייש, מיכאל אוחיון, מיכאל בן ישראל, עדן אבו ועידו מיאלי מהמחלקה להנדסת תוכנה. הקבוצה פיתחה מכשיר, שכולל מספר כפתורים ומאפשר לחירשים אילמים להעביר מידע לגורמים רלוונטיים על מצבי מצוקה שאליהם הם עלולים להיקלע. 

“ההאקתון מתקיים זו השנה השנייה והפעם קיימנו אותו באופן פיזי, מה שמאוד תרם להצלחתו מכל הבחינות”, מסכמת ד”ר נירית גביש, ראשת המרכז לחינוך הנדסי וליזמות במכללה. “ההאקתון הינו המשך של מספר קורסים אקדמיים, שבהם משולבים תכנים רלוונטיים לגיל השלישי ומתקיימים מפגשים עם האוכלוסייה וכן פעילויות התנדבות, שכוללים תכנים נוספים של הנדסת אנוש, מבוא לזיקנה, אורח חיים בריא ועוד. זהו מודל ייחודי המשלב בין תוכן אקדמי לתכנים חברתיים ומאפשר לסטודנטים לעבוד בצוותים רב-תחומיים ולתרום מהידע שצברו בקורסים לטובת הפיתוחים הטכנולוגיים”.

 

“היום בו זרחה זיקנתי” – מכתב התודה המרגש שכתבה גב’ שושנה שרקי, קשישה שהשתתפה בהאקתון מטעם עמותת “ותיקי הגליל בתל חי”

“האקתון הזהב טכנולוגיות לגיל השלישי… ואנחנו מוזמנים להגיע להיות מנטורים וללוות את הסטודנטים של  אורט בראודה ביצירת טכנולוגיה חדשנית לגיל השלישי. הגענו להאקתון, דויד אלמן, ושושנה שרקי, שנינו בני 77 שנים. במקרה גם שנינו מכפר הנשיא. דויד ואני שנינו בוגרי אוניברסיטת החיים, בנושאים רגשיים ותובנות. הגענו בלי ממש להבין מה, למה ואיך…לפני שאספר את הסיפור שלי והחוויה המיוחדת שעברתי.

אני רוצה להודות. לצוות המכללה שלאורך כל היום הסתובבו בינינו והיו ערים לצרכים של באי הכנס ושלי, בהתמצאות וכדומה. התקבלתי שם במכללה, בכבוד הראוי לאדם, ובמיוחד לאדם מבוגר שחייב בתנאים פיזיים מסוימים. החל מהשער הראשי, שם כיוון אותי איש מקבל ומבין מצבים, לחנייה עד דלת הכניסה. שם קיבל אותי וליווה אותי השומר פנימה, לקבלה ולמעלית.  באודיטוריום מישהו מהצוות שם לב, והביאו לי כיסא נוח בהתאמה. צלם ליווה אותי עם מצלמת וידאו בשאלות חשובות על מהות המקום שלי בחיים בגילי, ומהות מקומי כאן בהאקתון. איפה אני חושבת, אולי מתכננת, לתרום במקום הזה… ועוד ועוד. עינת הצמידה לי סטודנט לעבודה סוציאלית מתל חי– יהודה זגלמן , שממש דאג לי. הביא לי מים וקפה, ליווה אותי לכל מקום אליו רציתי להגיע. מה שעשה לי כל כך כייף. חוש ההתמצאות שלי רדום כל השנים”.

תמיד אזכור את היום הזה. היום בו זרחה זקנתי. היום הרגשתי כל כך הרבה כוח בזקנה שלי, בצורה שאני יכולה להביא אותה לפני קבוצות של חבר’ה צעירים מוכשרים, שלומדים ניהול תעשייה והנדסה – עד שלמדתי להגיד את שלושת המילים ביחד… לקח לי זמן. הבאתי את עצמי עם הקשיים הפיזיים שלי ושמחת החיים שלי. הם שמעו והיו קשובים למילים שהיה לי לומר. לקשיים, לחוויות שניצחתי או נוצחתי בהן. לעזרה שהייתי נזקקת לה במצבים שונים. ולעזרה שאדם מבוגר בשנים זקוק לה ולא יאמר.  הם האמינו לי והלכו איתי בחשיבה.

כשאמרתי שאני רוצה תמיכה נוספת במקלות ההליכה שלי. ישבו באחד הצוותים וחשבו איך לשפר את המקלות הנורדיים האלה, לתת להם אחיזה נוספת ובסיס רחב יותר, שאלו אותי אם יעזור לי, אם יהיה מחובר  מפרק שייתן למקל יותר תנועה, ויאפשר לי לקום ולשבת יותר בקלות.

בצוות אחר – לאחר שסיפרתי במליאה, שעם כתף שבורה כשיד מונחת במתלה, וביד השנייה מקל הליכה, אני לא יכולה להכין לי קפה, אבל כיצד יגיע הקפה לכורסה? והוא מחכה על השיש שמישהו יביא לי  אותו משם. צוות של סטודנטים ישב וחשב על מן איי-רובוט שיודע להתמצא בבית ומאתר חפצים מבלי להתנגש בהם… אפשר לתת לו אפשרות הגבהה להניח עליו את הקפה והוא יעקב אחריי עד לכורסא שלי. הקפה יהיה בגובה שאני אוכל להרים אותו ולהניח אותו לידי. כשהוא לא בתפקוד הוא יורד לרצפה ונחבא בפינה. אחר כך חזרו אליי ושאלו אותי, איך זה, אם יהיה לי עם שעון על היד עם שלושה כפתורים. להזמין את הרובוט השולחני אליי, להנמיך את גובהו שלא יצטרך לטייל במלוא גובהו. שילך לכורסה. אמרתי שזה יבלבל אותי, כשאזדקן אולי כבר לא אזכור מיהם שלושה כפתורים אלה. שפשוט יותר יהיה אם תחברו לו  מנגנון של עקוב אחריי. ואולי כפתור אחד בעצם של: בוא אליי. ו- לך לפינה. .. רעיון מבריק ביקשתי שישלחו לי כבר אחד כזה.

קבוצה אחרת החליטה למצוא דרך להפגיש אנשים בודדים לזוגיות. ראשית הסברתי להם את ההבדל בין להיות לבד ולהיות בודד. סיפרתי להם שזכורה לי  פעם במיוחד. בה ישבתי במסיבת פורים שמחה בקיבוץ. בעלי ואני מחופשים, איתנו יושבים חברים ומוסיקה שמחה. סיימנו את הריקוד. ופתאום נפלה עליי תחושת בדידות תהומית. מה קרה לך שושנה שאלתי את עצמי. ולא מצאתי תשובה. כל כך עצובה הייתי באותם רגעים. היום אני זקנה ולבד יש אנשים שיחשבו אולי שאני מסכנה אלמנה, וילדיי לא גרים קרוב… אין לי חוויה של בדידות ולו לרגע אחד. אני מרגישה עשירה במשפחה אוהבת. ראש לשבט רב דורי.  ליבי מלא באהבה ובהודיה. כותבת סיפורים, משתתפת בזום בנושאים שמעניינים אותי. ברוך מי שהמציא את הדבר הזה – זום.

הצעתי להם דרכים פרקטיות לאסוף נתונים אודות אנשים שחיים לבד ומעוניינים בזוגיות, ולאתר סוג מסוים של דמויות עם רקע וגיל דומים ליצור עבורם מפגש שמח עם תוכנית. כיף להיות בין צעירים שהעיניים שלהם פקוחות, שכשרואים אותך נזכרים בסבתא שלהם שלא דיברו איתה מזמן. אולי בכלל לא ראו אותה קודם בצרכיה המיוחדים לה. אולי מעולם לא היו קשובים אליה ולקשיים של, אפילו לא לסיפוק שיש לה בחייה וחוויותיה. המאוויים שלה. הם יבקרו אותה ביום רביעי הבטיחו לי חמישה מהם. ד”ש לסבתות.

הרגשתי כל כך חכמה, מלאת אנרגיה ואהבה שרק אנשים יכולים לעשות לאנשים, למלא אותם. שכחתי שאני שונאת להצטלם. הכוכב שלי זרח. אחרי הצהריים הרגשתי שפשוט נגמר לי. לא הפסקתי לדבר משעה 9:00 בבוקר עד שעה  15:00 פתאום הרגשתי שאני צריכה שקט. ועכשיו. עזבתי את המקום, עם חיוך ענק ושבע מכל הבחינות. אגב, לא סיפרתי שכיבוד הוגש לאורך כל היום. ארוחת הצהריים הייתה עשירה וטעימה באופן יוצא מן הכלל. וואווו. עוד ועוד סטודנטים ממש ביקשו שאחזור גם למחרת,  ואני כל כך הצטערתי עם הידיעה שלא אצליח להגיע, אין לי עם מי לבוא, הנהג של מיס דייזי יצא למחרת לתל חי לחגוג ט”ו בשבט בעמותה.

ואני. אשריי שזכיתי. איזה יום נפלא היה לי. מקסים. אני כמעט התאהבתי באמת בלהיות זקנה. כשיש סביבי אנשים צעירים שרוצים להקשיב לי שרוצים לשמוע מבינתי מהתבונה שרכשתי עם ניסיון חיי העשירים, שצוחקים כשאני צוחקת, שמרגישים שקשה לי לפעמים, שמציעים לעזור לי לקום מהכיסא ומגישים לי את המקלות. שרוצים להביא לי תה וקפה ואת ארוחת הצהריים המדהימה. אז דרכם – אני אוהבת אותי.

תודה על היום הזה, שושנה שרקי. 

ואנחנו נוסיף: תודה לך, שושנה, על מכתבך המרגש. אנו מאחלים לך ולשותפך בהאקתון, מר דויד אלמן, בריאות טובה ואריכות ימים !