סיפורו של ד”ר מאיר טחן, מרצה בתוכנית לתואר שני בהנדסת מערכות ומי שנמנה על מייסדיה, שעובד במכללה מזה 14 שנים, הוא סיפור יפה על אדם שבחר אחרי שנים רבות לעזוב את התעשייה ולהתמקד באקדמיה, בהוראה ובהעברת תובנותיו אל דור המהנדסים הבא.

ד”ר מאיר טחן

מי שהתחיל את הקשר שלו עם המכללה כמרצה מן החוץ בשנת 2007, הצטרף לסגל האקדמי במכללה בשנת 2011 במשרה מלאה ורק בשנת הלימודים הבאה, כשגילו כבר נושק ל-70, הוא יוריד בחצי את הלחץ על דוושת הגז, בין היתר כדי לפנות זמן רב יותר לבילוי עם בני משפחתו ונכדיו. בהקשר זה נספר שנכדתו של ד”ר טחן נולדה עם צרכים מיוחדים ושהוא כבר ייצר עבורה כמה מכשירים הנדסיים שמקלים על התנהלותה בחיי היום-יום, תוך ניצול ידיעותיו והיכרותו עם תחום הדפסות התלת-ממד. אז למרות שמדובר באדם צנוע, שנמנע בדרך כלל מרצון לתת פומבי לעשייתו, לבקשתנו הוא ניאות הפעם להשיב לנו על כמה שאלת.  

שלום לד”ר מאיר טחן,  ספר לנו קצת עליך 

מאיר: נתחיל בזה שאני נשוי לשולמית כבר יותר מ-40 שנה. יש לנו שלושה ילדים: איתי, יען, ושיר ואני סבא לשבעה: לירי, גאיה, עפרי, נבו, פלג, אלה, ולאחרונה נוספה גם ניב. אני גר בכרמיאל מ-1980. מבחינה מקצועית אני מהנדס אלקטרוניקה עם התמחות בהנדסת מערכת וספציפית – באינטגרציה של מערכות. בשנת 2001 השלמתי תואר שני בהנדסת מערכות ומייד אחר כך המשכתי לדוקטורט בהנדסת מערכות בנושא אינטגרציה. בשנת 2008 קיבלתי את הדוקטורט וב-2012 הוכרתי על ידי הארגון הבינלאומי להנדסת מערכות INCOSE  כמומחה בהנדסת מערכות וככל הידוע לי עד היום אני היחיד בארץ שקיבל הכרה כזאת.

 איך הגעת לתחום ומה משך אותך בו

התחלתי לימודי הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת בן גוריון מיד עם סיום שירותי הצבאי, שהתארך מעט בשל מלחמת יום כיפור. סיימתי לימודי ב-1977 והתחלתי לעבוד כמהנדס אלקטרוניקה ברפא”ל. לאחר כשנה וחצי מוניתי להיות אחראי אינטגרציה של מכלול מורכב ומאז “התאהבתי” במקצוע האינטגרציה. בתחילת שנות ה-80 החלטתי שאני רוצה להיות מהנדס מערכות. מצאתי לנכון לעשות זאת על ידי התנסות בכל תחומי הנדסת המערכות: עשיתי סבב בייצור, בהטמעה, בשיווק, באיכות, באפיון, בניהול פרויקט ועוד. במהלך חיי המקצועיים ביצעתי תפקידים שונים, אך תמיד מצאתי את עצמי מבצע את האינטגרציה של המערכת.

איך ומדוע החלטת לעזוב את רפאל ולהצטרף למכללה

בסוף שנת 2000 נחתם חוזה בין המדינה לבין עובדי המחקר ברפא”ל ובמסגרת זו פוטרנו ונקלטנו מיידית בחברת רפאל. ראיתי בתפנית זו הזדמנות להתנסות לעבודה בתעשייה הפרטית ועזבתי את רפא”ל, למרות שבמהלך זה איבדתי זכויות רבות שהיו לי וגם נדרשתי לשלם קנס על הפרת חוזה, שחייב אותי לעבוד 5 שנים מיום חתימת החוזה. לקראת סיום לימודי הדוקטורט זומנתי לפגישה עם נשיא המכללה דאז, פרופ’ יוחנן ארזי ז”ל ולקראת סיומה סיפר לי שהמכללה מעוניינת לפתוח תוכנית לתואר שני בהנדסת מערכות ושאל אם אני מוכן לעזור. ללא היסוס עניתי שכן. השתרר לרגע שקט בחדר ויוחנן רצה לדבר על כסף שאין לו והשבתי לו שכתושב העיר והגליל זו משימה חשובה ואני מקבל על עצמי לעזור בהתנדבות. התשובה הפתיעה את יוחנן והוא מיד הציע לי לעבוד במשרה מלאה לאחר שהתוכנית תאושר. אמרתי תודה, אבל אני מעוניין רק בחצי משרה ויוחנן אישר זאת. רק ב-2017 עברתי לעבוד במשרה מלאה וכיום אני מלמד סטודנטים לתואר שני בהנדסת מערכות את הקורסים “מבוא להנדסת מערכות” ו”אינטגרציה של מערכות” וגם מוביל את פרויקט הגמר. בנוסף, מלמד “תהליכי ניהול פרויקטים” בתואר השני של הנדסת תעשייה וניהול, ובמסגרת המחלקה העברתי גם “תכן הנדסי” ו”מבוא להנדסת מערכות” לתלמידי התואר הראשון.

שולחן מתקפל שהרגליים שלו הוארכו באמצעות הדפסת התוספת בתלת מימד

שולחן מתקפל שהארכת הרגליים שלו התאפשרה בהדפסת תלת מימד

 אז בעצם היית בין מייסדי התוכנית להנדסת מערכות? במה זה היה כרוך?

אני זוכר שאחרי השיחה עם פרופ’ ארזי, אספתי את החומר שהכינו עבורי, וישבתי לכתוב תוכנית שהיוותה בסיס לתוכנית הנלמדת כיום. התוכנית עודכנה והוגשה למל”ג על ידי פרופ’ שוקי דרור. במסגרת זו הצעתי את עצמי לקורסים: “אינטגרציה” ו”ניהול סיכונים”. תחילה הוצע לי ללמד את הקורס “ניהול סיכונים” כמרצה מן החוץ, אך כשהתוכנית נפתחה קיבלתי, מעבר לשני הקורסים שביקשתי, גם את הובלת פרויקט הגמר בתואר השני בהנדסת מערכות. הופתעתי מעצמי בשני היבטים, האחד שהסטודנטים אהבו ללמוד איתי והשני שגם אני נהניתי ללמד.

מהו ה”אני מאמין” שלך בהוראה ובכל הקשור להנחיה של פרויקטי גמר

תומך אגן שהודפס בתלת מימד

תומך אגן (בצבע הכתום) שהודפס במדפסת תלת-מימד והוצמד להליכון

בכל הקורסים שלימדתי פיתחתי גישות הוראה ייחודיות, שמאד קרובות לגישת -PBL – Project/Problem based Learning, אותה המכללה מעודדת מרצים לאמץ. בגישתי בשיעור הראשון אני מטיל על הסטודנטים הגדרה של שלושה צרכים, מהם אני מאשר צורך אחד. הצורך שנבחר משמש לאורך הקורס כפרויקט מתגלגל, כך שבסיום כל שיעור מקבלים מטלה הקשורה לחומר הנלמד. לסטודנטים יש אפשרות במסגרת שבוע להגיש את העבודה לקבל הערות ולהגיש שוב. במסגרת הנחיית פרויקט הגמר פיתחתי שיטה אחרת מהמקובל. מקובל שלכל צוות פרויקט יש מנחה שמלווה אותו מתחילתו ועד סיומו -גישה פרויקטלית בעיקרה, ואילו אני בחרתי להעביר את פרויקט הגמר בגישה פונקציונלית: פרויקט הגמר חולק לששה מקצים ובכל מקצה הסטודנטים מקבלים את המנחים המומחים בתחום שמבצעים. בסיום כל מקצה מגישים דו”ח שהמנחים בודקים, נותנים הערות ללא מתן ציון. בסוף כל סמסטר יש דוח מסכם ומצגת. הסיפוק הכי גדול שיש מהוראה בתואר השני זה סטודנטים שמספרים כי יישמו בהצלחה את מה שלימדתי. אין סיפוק גדול מזה.

אחד הנושאים שאתה מנסה להטמיע בקורסים שלך קשור לתעשייה 4.0 והוא הדפסת תלת-ממד – כיצד הגעת לזה?

ב-2017 כשהתחלתי לעבוד במכללה במשרה מלאה ניגשה אליי אחת הסטודנטיות של הקורס “תכן הנדסי” וביקשה להדפיס עבורה את המוצר שתכננה. שאלתי את ד”ר בוריס שניץ, אז ראש המחלקה להנדסת תעשייה וניהול אם יש לו עניין ברכישת מדפסת תלת ממד למחלקה. בוריס קיבל זאת בשמחה ורכש לנו את המדפסת הראשונה. מאז שילבתי את לימודי הדפסה בתלת ממד בקורס תכן הנדסי ובכל מחזורי הלימוד שבאו לאחר מכן הסטודנטים תכננו והדפיסו דגם של המוצר שתכננו. בהמשך רכשו במכללה עוד מדפסת וכיום יש לנו מעבדת תלת ממד מכובדת.

אבל אני מניח שבאופן אישי נחשפת לעולם התלת ממד עוד קודם לכן 

 ב-2014 נכנסתי לעולם הדפסות התלת ממד עקב נכדה שנולדה עם צרכים מיוחדים. עבדתי עם הגורמים המטפלים בנכדה, שקישרו אותי להורי ילדים עם צרכים מיוחדים ולגנים שיקומיים ואני מבצע עבודות עבורם וכמובן עבור נכדתי. בין המוצרים שייצרתי לנכדתי יש כיסא מעלית לפינת האוכל המשפחתית, כיסא גלגלים נמוך, שמאפשר גישה לכל המשחקים בגן, מתאם לנדנדה בגן ציבורי ועוד. לגן בניתי מתאמים שונים לצרכים שונים ולציבור ההורים לילדים עם צרכים מיוחדים בניתי מתאמים מכאניים שונים. העבודה עם אוכלוסיית הילדים עם הצרכים המיוחדים הצריכה גם עבודות באלומיניום. במפגש שהיה לי עם מנכ”ל טרילידור, מר הנרי צימרמן, ביקשתי ממנו סיוע בנושא האלומיניום. הוא הקצה לי מהנדס, אדם כהן, שבזכותו  אני מקבל אלומיניום חתוך לפי מידות שאני צריך. אני משתמש באלומיניום הזה כדי לעזור למי שצריך בבניית מתקנים שונים. מאחר שיש לי רגישות אישית לנושא האנשים בעלי המוגבלויות הצטרפתי גם לפרויקט הדגל של המכללה, בהובלת אורנית בר-זית וד”ר אורית בראון, וגם במסגרת זו אנו מבצעים פרויקטים עם סטודנטים. עד כה, בפרויקטים שאני מלווה, בנינו ומסרנו לגן ארז מתאם להליכון חשמלי שיתאים לילדים, כפפת חישה ומערכת עזר לטיפול בילדים באמצעות קיר טיפוס. אגב, להערכתי חלק מהמוצרים שבוצעו עבור הילדים עם הצרכים המיוחדים בהחלט בעלי פוטנציאל מסחרי, אך בחרתי שלא לעסוק בכך.

 
סבא מאיר ונכדתו גאיה: “בזכותה נחשפתי לעולם האנשים עם הצרכים המיוחדים וייצרתי עבורה ועבורם מוצרים שיקלו עליהם את חיי היום-יום”

עד כמה חיוני לדעתך שסטודנטים יכירו ויעבדו עם מדפסות תלת-ממד ויכירו תחומים נוספים הקשורים למהפכה התעשייתית הרביעית?

חיוני ביותר. כיום תעשייה 4.0 נכנסת במלוא עוצמתה לתעשייה ואחת מאבני הבניין שלה היא הדפסה בתלת ממד. כיום טכנולוגיה זו מפותחת וניתן להדפיס באמצעותה מגוון רחב של חומרים, מתכות, פלסטיק, שרף, מזון, רקמות ביולוגיות ואף רקמות אנושיות. באוניברסיטת תל אביב, למשל, כבר הדפיסו לב אדם קטן, בחו”ל הדפיסו צמיג לרכב ללא צורך בניפוח, וזאת רק ההתחלה. אני מעריך שבעתיד, כשנזמין מוצרים באינטרנט, נקבל קובץ שאותו נדפיס במדפסת הביתית שלנו והמוצר “ייוולד” אצלנו בבית. אז כן, שילוב הדפסה בתלת ממד במסגרת לימודי התואר הראשון הינה חובה לדעתי. אני שמח שהצלחתי לשלב זאת בקורס שלימדתי ומאוד מקווה שמחליפי בתפקיד ימשיך בדרך זו.