בין הפיזי לווירטואלי

מאת: ד”ר נירית גביש, ראשת המרכז לחינוך הנדסי וליזמות

כחוקרת היבטים אנושיים בעולמות של מציאות מדומה, אני עוסקת לא מעט בדרך שבה משפיעה המדיה הווירטואלית על התנהגות המשתמש ועל מערך התפיסות שלו. לדוגמה, בעולמות המציאות המדומה אדם יכול להימצא בכמה מקומות בו זמנית (בחדר שלו, במגרש משחקים, ביער), בעוד שבעולם הממשי הוא יכול להימצא רק במקום אחד בכל זמן נתון. כיצד תחושה זו של הימצאות בכמה מקומות בו זמנית משפיעה על האופן שבו המשתמש חווה את המציאות, כיצד הוא מקבל החלטות, עד כמה הוא נמצא בקשב? אלו שאלות שאני מתמודדת איתן במחקריי. נראה כי אנו עדיין לא מכירים מספיק את האופן בו מתנהג האדם בעולמות המציאות המדומה, ולכן קשה לנו לשער מראש מה תהיינה התשובות לשאלות הללו.

מגפת הקורונה “הצניחה” את האקדמיה באחת לעולם שכולו וירטואלי. לפניה, רוב ההוראה נעשתה פנים אל פנים, וקורסים מקוונים היו נדירים. מאז פרצה המגיפה, עברו כל מוסדות ההשכלה בעולם להוראה מרחוק, ומרצים נדרשו לשנות את הקורסים שלהם תוך יום או יומיים לקורסים מקוונים.

בשידור הטלוויזיה הראשון שהתקיים בארצות הברית עמדה אישה מול דף נייר והקריאה. ההבנה שמדובר במדיה שונה ממדיית הרדיו עדיין לא חילחלה. לפיכך, הצעד הראשון היה להעתיק את ההתנהגות במדיית הרדיו – אישה מקריאה מתוך דף – למדיית הטלוויזיה, בלי להתייחס לכל האלמנטים הוויזואליים האפשריים במדיה זו.

דבר דומה קרה למרצה שנדרש לשנות בבת אחת את הקורס הפרונטלי שלו לקורס מקוון, ורוב המרצים בחרו להשתמש בפלטפורמת הזום כדי להעביר הרצאה סינכרונית, בזמן ההרצאה הקבוע, ובדיוק באותו אופן – באמצעות שקפים, לוח וירטואלי או ממשי, דיון בכיתה וכו’. אולם ההתנסויות הראשונות של המרצים היו מתסכלות. רוב הסטודנטים בחרו לא להפעיל את המצלמות, כך שהמרצה ראה לפניו בעיקר מסכים שחורים. האפשרות לנהל דיון אפקטיבי כשלמרצה אין דרך לדעת מיהו הסטודנט, או האם הוא מרוכז בהרצאה או משחק במחשב באותו זמן, נעשית מוגבלת מאוד. הלוח הפיזי שבו משתמש המרצה מוחלף בלוח קטן מאוד ולא נוח לכתיבה. האינטראקציה כולה מתנהלת במסך אחד – הצגת המצגות, הלוח, הדיון עם הסטודנטים, ואין למרצה אפשרות להסתובב ולפנות פעם לכאן ופעם לכאן לפי הצורך.

באופן הדרגתי מתגבשת בקרב המרצים ההבנה שמדובר במדיה אחרת, שיש לה חוקי התנהגות אחרים, אילוצים אחרים ואפשרויות אחרות. לא יעלה על הדעת, למשל, שסטודנט ייכנס לכיתה עם מסיכה שחורה על פניו, אך כיבוי המצלמות נחשב כדבר מקובל בזום. כיצד, אם כך, יוצרים אינטראקציה אפקטיבית עם הסטודנטים בתנאים אלו? בוודאי לא על ידי שימוש בטכניקות שלקוחות, אחת לאחת, מהמדיה של הרצאה פרונטלית בכיתה.

עם החזרה למצב הנורמלי, אנו מבינים טוב יותר מהם יתרונות ההוראה המקוונת ומהם חסרונותיה, ועומדות בפנינו שתי החלופות – הווירטואלית והממשית – שקברניטי האקדמיה יצטרכו להכריע כיצד לשלב ביניהן כדרכי הוראה אפשריות. מתי קיים יתרון להוראה הפרונטלית על פני ההוראה המקוונת? האם, למשל, עדיפים מפגשים של קבוצות קטנות בכיתה, מפגשים של פנים אל פנים, על פני מפגשים מקוונים? האם כדאי לבזבז זמן יקר של מרצה על הקניית חומר לימודי ומידע תיאורטי, שקיימים בשפע באינטרנט? האם ניתן יהיה לקיים מעבדות על ידי שימוש במציאות מדומה, כך שתתאפשר התנסות זולה ובוודאי בטיחותית יותר? כל אלו שאלות רלוונטיות, שעוד תישאלנה בתום הצונאמי, ואשר ישנו באופן מהותי את פני האקדמיה.

אם יותר לי לנבא, אנחנו צופים כעת במגמת גוויעתה של ההוראה הפרונטלית. רוב המוסדות האקדמיים חזרו לקמפוסים בסמסטר האחרון, אך לא להוראה פיזית, אלא להוראה שחלקה דיגיטלית וחלקה לפי פרדיגמת הייפלקס – הוראה ללומדים הנמצאים בכיתה הפיזית עם המרצה, במקביל ללומדים הנמצאים בבתיהם ומשתתפים גם הם בשיעור בצורה פעילה. משבר הקורונה גרם לרעידת אדמה פסיכולוגית, שגרמה הן לסטודנטים והן למרצים להפסיק לקחת כמובן מאליו את הצורך בנוכחות פיזית משותפת כדי לקיים הוראה, לחפש פתרונות דיגיטליים שיאפשרו הוראה מיטבית מרחוק, ובכל מקרה – לתת אפשרות ללומדים שנמצאים בבתיהם להיות מחוברים וירטואלית לכיתה הפיזית. לא מזמן הכריזה חברת מייקרוסופט על השקת Microsoft Mesh – פלטפורמת מציאות מעורבת המחברת באופן וירטואלי בין אנשים וחפצים ללא תלות במיקומם הפיזי. נראה שהגבולות בין פיזי לווירטואלי הולכים ומטשטשים, ופלטפורמות דומות המשלבות בין פיזי ווירטואלי יפותחו בעתיד, ויאפשרו את מירב הגמישות למרצים ולסטודנטים.