המהפכה התעשייתית הרביעית משנה את העולם בקצב מהיר. טכנולוגיות כמו בינה מלאכותית, האינטרנט של הדברים, ביג דאטה, הדפסה בתלת מימד ומציאות רבודה כבר משפיעות על הדרך שבה מוצרים מתוכננים, מיוצרים ומופעלים. השאלה המרכזית היא האם גם החינוך ההנדסי באקדמיה משתנה באותו הקצב.
מחקר חדש שעוסק בנושא נערך על ידי ד"ר דן קופרמן וד"ר אירה רווה, חוקרים מהמחלקה להוראה במכללה, פורסם לאחרונה בכתב העת הבינלאומי International Journal of Engineering Pedagogy – כתב עת נחשב העוסק בהוראה ובהכשרה בתחום ההנדסה.
המחקר נערך בקרב 107 חברי סגל במוסדות להשכלה גבוהה ובחן את עמדות המרצים לגבי שילוב טכנולוגיות מתקדמות של תעשייה 4.0 בהוראת ההנדסה. הממצאים מצביעים על פער בין ההכרה בחשיבות הטכנולוגיות לבין היישום שלהן בהוראה אקדמית.
מצד אחד, רבים מחברי הסגל סבורים כי שילוב טכנולוגיות מתקדמות בהכשרת מהנדסים הוא חיוני. מצד שני, רמת ההיכרות והשימוש בפועל בטכנולוגיות אלה בהוראה עדיין מוגבלת. רק חלק קטן מהמרצים משתמשים בטכנולוגיות כאלה באופן קבוע בקורסים שלהם.
המחקר מצביע על הזדמנות משמעותית לשינוי המצב והתמודדות עם האתגר באופן מעשי. נמצא כי הנכונות של מרצים לשילוב עתידי של טכנולוגיות מתקדמות בהוראה עולה כאשר הם משתמשים בטכנולוגיות כאלו בעצמם או כאשר הם תופסים אותן כחשובות. כלומר, חשיפה מעשית של המרצים לטכנולוגיות, למשל באמצעות מעבדות דיגיטליות Fab Labs או פרויקטים יישומיים עם טכנולוגיות מתקדמות, יכולה להוות מנוע מרכזי לשינוי בהוראה ההנדסית.
המשמעות עבור החינוך ההנדסי היא ברורה: כדי להכין את דור המהנדסים הבא לעולם העבודה העתידי, מוסדות אקדמיים צריכים להשקיע בתשתיות טכנולוגיות חדשניות, במעבדות מתקדמות ובהכשרה מתאימה של חברי הסגל.
עבור הסטודנטים, המשמעות היא הכשרה רלוונטית יותר למציאות הטכנולוגית של המאה ה־21, כזו שתאפשר להם לא רק להשתמש בטכנולוגיות החדשות, אלא גם לפתח את הדור הבא שלהן.