השגריר שלנו בגרמניה: הסטודנט עידן לנדר לומד שם ונהנה

בשנת לימודיו האחרונה החליט עידן לנדר בן ה-27, סטודנט להנדסת מכונות, להשתלב בתוכנית חילופי הסטודנטים של המכללה. בימים אלה הוא מגשים את חלומו לעבור חווייה בינלאומית מעצימה. לנדר הגיע לאוניברסיטת קמניץ בגרמניה, השתלב במעבדה נחשבת, ובראיון איתו הוא מספר על חוויה אישית, אקדמית וחברתית משמעותית ויוצאת דופן. "זאת חוויה שאני ממליץ עליה לכל סטודנט", הוא מצהיר. הנה השיחה שקיימנו איתו. 

שלום עידן, מתי התחלת להתעניין באפשרות של חילופי סטודנטים, ואיך הגעת לקמניץ דווקא?

בסמסטר הראשון לתואר, ד"ר אורית בראון-בנימין – מרצה במחלקה להנדסת מכונות וכיום עומדת בראשה – סיפרה לנו על קיומן של תוכניות חילופי סטודנטים. כבר באותו רגע ידעתי שזה משהו שאני רוצה לחוות. כשנתיים מאוחר יותר, פורסם קול קורא להשתתפות – והגשתי מועמדות. האמת היא שלא הכרתי בכלל את העיר קמניץ או את האוניברסיטה, אבל אחת האפשרויות במסגרת התוכנית הייתה לבצע פרויקט גמר מחקרי בקמניץ לצד קורסים של שנה רביעית. אחרי בירורים נוספים הבנתי שזו יכולה להיות חוויה אקדמית וחברתית יוצאת דופן – והחלטתי ללכת על זה.

מה הכי בלט לך באוניברסיטת קמניץ לעומת מה שאתה מכיר מהארץ?

יש כמה הבדלים משמעותיים. קודם כול – גודל האוניברסיטה: פשוט אי אפשר להשוות למה שמוכר בארץ. מעבר לכך, בתחום הנדסת המכונות קיימים כאן משאבים ברמה של מספר מפעלים קטנים – כל אחד מהם מתמחה בתחום שונה, כמו מכטרוניקה, תהליכי ייצור, תעשייה 4.0 ועוד. אפילו מחלקות שלא ידעתי על קיומן – כמו ארגונומיה או פולימרים ומבנים קלים. בתור סטודנט יש לך גישה חופשית לכל הציוד והמשאבים, הן בקורסים והן בעבודה על הפרויקט. זה מעניק המון עצמאות. עוד דבר שייחודי כאן הוא זווית הראייה השונה: כל תת-התמחות באוניברסיטה – הנקראת "פרופסורה" – מנוהלת על ידי פרופסור מתחום הנדסי שונה. לדוגמה, קורס שאני לוקח מטעם הפרופסורה לטכנולוגיית הדפסה ומדיה עוסק בעיבוד אותות ואינפורמציה – אבל מתוך פרספקטיבה של הדפסה קונבנציונלית. זה מרתק.

היית ממליץ לסטודנטים נוספים לקחת חלק בתוכנית הזו?

חד-משמעית כן. כמו שכבר אמרתי – תחומי הלימוד כאן מגוונים מאוד, וסטודנט יכול להתמקצע בכיוונים שונים. בפרויקט הגמר צורפתי לצוות מחקר פעיל, בפרויקט שמשלב בין ראייה אקדמית לתעשייתית. קיבלתי חופש פעולה כמעט מלא, והתמודדתי עם למידה עצמאית של נושאים שלא הכרתי, אבל היה לי את כל המעטפת – גם מבחינת ציוד וגם מבחינת תמיכה מהצוות.

האם עלו שאלות או אתגרים סביב הזהות הישראלית שלך?

כן, השאלות עלו כמה פעמים – במיוחד לאור המצב בארץ. אבל לרוב מדובר היה בהזדמנות להסביר ולשתף. בעולם, רוב המידע על ישראל מגיע דרך רשתות חברתיות וחדשות שיש להן לעיתים נטייה שלילית. במסגרת הלימודים הכרתי סטודנטים מכל העולם – כולל מארצות ערב – ועבור רבים מהם הייתי הישראלי הראשון שהם פגשו. הרגשתי ממש כמו שגריר לא רשמי. רוב האינטראקציות היו חיוביות. כשהיו חילוקי דעות – הן תמיד נגמרו בכבוד, גם אם לא הסכמנו.

איך הייתה החוויה החברתית – ומה לגבי השפה והקהילה המקומית?

מבחינה חברתית זו פשוט חוויה בפני עצמה. זכיתי להכיר אנשים מכל יבשת – ולהתחבר איתם באמת. בשום שלב לא הרגשתי לבד. בנוסף, ישנה קהילה יהודית לא גדולה בקמניץ ובלייפציג, מרחק של כשעת נסיעה ברכבת, והם קיבלו אותי בחום ובפתיחות. כל הלימודים מתקיימים באנגלית – הרצאות, חומרי קריאה, הכול. רמת האנגלית גבוהה, אבל לי אישית לא הייתה בעיה. צריך לזכור שזו גם לא שפת אם של רוב הסטודנטים והמרצים, כך שתמיד יש עזרה אם משהו לא מובן.

האם רמת הלימודים בגרמניה דומות לשלנו ? 

הרמה גבוהה, אבל מרגיש שיש פחות עומס. הקורסים באנגלית הם בדרך כלל ברמת תואר שני – קורסי עומק עם הרבה למידה עצמית של מושגים חדשים. מצד שני, יש פחות מטלות שמחייבות תרגול אינטנסיבי. אני מרגיש שארגז הכלים שקיבלתי בבראודה בהחלט הכין אותי – במיוחד קורסי ההתמחות במכטרוניקה, שעזרו לי מאוד בפרויקט.

איך נראים החיים בעיר עצמה ובשעות הפנאי?

קמניץ היא עיר קטנה לפי הסטנדרט הגרמני – מה שמתבטא בשקט ורוגע. מצד שני, אזור האוניברסיטה תמיד שוקק. אני מבלה הרבה עם החברים – יוצאים לברים (יש שלושה כאלה רק במעונות), עושים על האש, טיולים, הופעות. יש גם המון פעילויות של אגודת הסטודנטים – סיורים, אירועים, כמעט כל שבוע. בנוסף, כל סטודנט בגרמניה זכאי לתחבורה ציבורית חינם, אז הרבה פעמים קפצתי לדרזדן ולייפציג, לביקורים במוזיאונים ובילויים תרבותיים. גם עם חברים מהקהילה היהודית אני נפגש – בין אם לקבלת שבת או לפגישות חברתיות אחרות.

ולסיום, יש מישהו שתרצה להודות לו במיוחד?

בהחלט. תודה גדולה לכל מי שתמך ונתן לי את ההזדמנות להגיע לקמניץ – במיוחד למחלקה להנדסת מכונות ול IRO – המשרד ליחסים בינלאומיים של המכללה, שתמיד היו זמינים עבורי לכל שאלה. ובתוך אוניברסיטת קמניץ – תודה ענקית לכריסטיאן פוגל מהמחלקה להנדסת מכונות בקמניץ, שעזר לי להתאקלם, להכיר את המקום והאנשים, ודאג שהתוכנית תפעל על הצד הטוב ביותר.